כאשר יש לחץ, מערכת העצבים הסימפטטית עובדת ומגבירה פעילות של מערכת הדם, הנשימה, ועוד, ומערכת העצבים הפרה סימפטטית, האחראית על חזל"ש של מערכות הדם, הנשימה, עיכול ועוד, פועלת פחות
בזמן לחץ הגוף מדמה מצב של מלחמה. המוח לא מבחין בין דמיון ובין מציאות. כלומר: אנחנו יכולים להתגרד רק ממחשבה על כינים, למרות שאין לנו כינים בפועל. אנחנו יכולים לקום כועסים או כאובים מחלום טעון, ואנחנו יכולים לחוות רעב רק ממחשבה על מאכל שאנחנו מאוד מאוד אוהבים.
הגוף מגיב לתחושות.
כאשר אנחנו חווים מצב של לחץ, אנחנו כאילו נמצאים במצב מלחמתי, ועוברים למצב הישרדותי. כל המערכות שמגבירות פעילות – מוגברות במצב לחץ, וכל המערכות שמורידות פעילות – מונמכות.
פרק לחץ לתקופה ממושכת פוגע באיזון הגוף את עצמו, וגורם להיחלשות המערכות.
לכן, סטרס מחמיר סימפטומים.
מה ניתן לעשות?
כאשר אנחנו חווים מצוקה לא הישרדותית, למשל: לחץ לפני ראיון, מבחן, אירוע וכו’ – להזכיר לעצמנו שאנחנו בטוחים, ולא נשקפת סכנה לחיינו. אנחנו אמנם חוששים, אבל או פוחדים, אבל אנחנו חווים תחושה שמותר לנו לחוות. כאשר אנחנו מתייחסים לתחושה מסויימת כאל לא טובה או לא רצויה – אנחנו מעמיקים את רמת הסטרס, כי אנחנו משדרים לעצמנו שאנחנו עושים משהו אסור או לא בסדר, ואנחנו לא מצליחים להפסיק, והפאניקה גדלה. אנחנו רוצים להרגיע את עצמנו. כאשר אנחנו מזכירים לעצמנו שמותר לנו להרגיש כפי שמרגישים, אנחנו מורידים את ההתנגדות לרגש שמציף אותנו, מקטינים את רמת הפאניקה שאנחנו חווים, וחוזרים לחווית התחושה עצמה ולא לכעס עליה או לתמלול שלה.
אפשר להאט את הנשימה ולהעמיק את הנשימות כדי לעורר את המערכת הפרה סימפטטית, ולבדוק איך אנחנו מרגישים. לפעמים נראה שבלבלנו בין התרגשות ובין לחץ/פחד.