"...וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר. ויתמהמה
ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת ה׳ עליו ויוציאוהו ויניחהו מחוץ לעיר… וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה׳ מן השמים. ויהפוך את הערים האל ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח.״ (בראשית, יט, 12-26)
הרבה פעמים אנחנו לא עושים את מה שאנחנו יודעים שעלינו לעשות. גם אם ברור לנו מהו הדבר הנכון, אנחנו מתמהמהים לפעמים וצריכים מישהו שידחוף אותנו. למה? כי האוטומט שלנו זה להתנגד, לסרב, ואנחנו צריכים להתאמץ כדי להסכים.
אנחנו יכולים לכעוס על הדפוס הזה, ואנחנו יכולים לבחור להבין שהוא חלק מהטבע שלנו. ואם הוא חלק מהטבע שלנו – כנראה שיש בו צורך, ויש סיבה לכך שהוא קיים.
כשאנחנו לא שלמים עם הבחירות שלנו או עם תוצאות המעשים שלנו, אנחנו כועסים, מאוכזבים ומתוסכלים. בזמן שאנחנו מתחרטים ומסתכלים אחורה על העבר, אנחנו הופכים לנציב מלח ומפספסים את מה שמתרחש כאן בהווה – הזמן היחיד בו ההוויה קורמת עור וגידים.
מותר לנו להתנגד לקריאה הפנימית בנו לרפא ולהגשים את עצמנו, אבל מותר לנו גם להסכים. בין אם אנחנו מתחרטים על העבר או חוששים מהעתיד – אנחנו מפספסים את ההווה, הזמן היחיד בו אנחנו חיים ופעילים ומפריעים להוויה שלנו לרקום עור וגידים.
אז בפעם הבאה שתרגישו שיש פער בין מה שאתם עושים ובין מה שאתם יודעים שאתם רוצים/צריכים לעשות – תזכירו לעצמכם שהסיפור שלכם לא חייב להיות שחזור של הסיפור של לוט. מותר לסרב לעשות את מה שיודעים שנכון, ומותר להסכים. מותר להתמהמה ומותר לפעול עכשיו. העיקר שתבחרו את הבחירה שלכם ותחיו את מי שנולדתם להיות.