דווקא כשמתקרבת למקום אליו אני רוצה להגיע, אני פחות מתלהבת ויותר נלחצת.

ככל שדברים מתקדמים, הפחדים שלי מתגברים.
אחרי שאני מחליטה משהו ומתחילה לפעול בכיוון, עולים בי ספקות, חששות, ואני פתאום לא בטוחה אם זה באמת הכיוון שאני מעוניינת בו.

את מה זה מזכיר? מגדל בבל: בני ישראל בנו מגדל גבוה. כאשר המגדל היה גבוה "מדי", ה' בלבל אותם, עירבב את שפותיהם ועצר אותם מלהגיע אליו.

כמו שאנחנו נמנעים מלהסתכל ישירות על השמש, נמנעים מלהסתכל ישירות על ארון הקודש, נמנעים מלראות את ה' או מלהגיע אליו, כך גם אנחנו נמנעים מלראות את העוצמה, הניצוץ האלוהי הפנימי שקיים בנו.
כשיש אמונה שאומרת שאסור לראות את ה', משהו ידאג להסתיר לנו אותו. כשיש אמונה שאומרת שאסור להגיע לה', משהו בנו לא יאפשר לנו לבנות מגדלים גבוהים מדי, ויגרום לנו לעצור את עצמנו לפני שנגזים ונגשים. אם משהו חיצוני לא יעשה זאת, משהו פנימי ידאג לכך, יסקל לנו מהלכים ויאלץ אותנו להפריע ולהרוס לעצמנו.

מה אפשר לעשות עם זה? להזכיר לעצמנו שפחד מהגשמה הוא טבעי והישרדותי, ולא צריך לנסות להעלים אותו. אם לא יהיה בנו פחד, לא נוכל לראות שאנחנו אמיצים.
אנחנו לא חייבים להגשים את עצמנו וחלומותינו. מותר לנו.
אנחנו יכולים להמשיך לחיות בדיוק כפי שחיינו עד היום, ומותר לנו לבחור לחיות אחרת.