כדי להתחיל להשלים אני צריכה להבין מול מי אני נאבקת.


בכל יצור חי קיים מנגנון הישרדות טבעי שנועד לשמור אותו בחיים, והוא עובד לפי התניות ומשוואות. כשהמנגנון מזהה משהו שקשור למוות, הוא מזהיר מפני סכנה ומסמן לברוח, להילחם או לעצור.
הבעיה היא שאת המגנון לא מעניינת איכות החיים, ואנחנו לא יודעים מה מוגדר אצלו כמוות. המנגנון לא יודע ולא מפעיל שיקול דעת. זה הכל או כלום, ואין למנגון הפרדה בין עבר, הווה ועתיד, אין גבולות ו/או מעצורים.
כל זמן שיש אמונות שמקשרות דברים שלנו – בין אם זה עשייה, רגשות, מחשבות, תחושות, תהליכים, סיטואציות, אנשים, מערכות יחסים לחיים ומוות בלי ידיעתנו – אין לנו שום יכולת בחירה על החיים שלנו. מי שמנהל אותנו אלה אותן אמונות שמחליטות עבורנו מה חיים ומה מוות.
אבל אנחנו לא חיים במישור הזה ולא חושבים במושגים של חיים ומוות.
אנחנו מתרגמים חיים לנעים, נוח, טוב, בסדר ומוות ללא נעים, לא נוח, לא טוב ולא בסדר. כלומר: אותן אמונות גורמות לנו לספר לעצמנו סיפורים שמשפיעים על התחושות שלנו ועל ההחלטות שלנו לפי טוב ולא טוב, כי ככה הן שומרות על עצמן מוסתרות מעינינו ושומרות על הקיום שלהן, ואנחנו פועלים על פי אותן תחושות וחושבים שזה אנחנו. כשלמעשה, אלה רק אותן אמונות שמפעילות עלינו מניפולציות. איך זה עובד?
אנחנו מורכבים מ3 גופים עיקריים: פיזי שמקבל המון תשומת לב, שכלי שמקבל בערך את אותה תשומת לב, ורגשי שהוא כמו ילד סנדביץ מקופח. לרוב אין לנו זמן או סבלנות אליו. הבעיה היא שרגש מפעיל אותנו, והוא כל הזמן פעיל. אנחנו כל היום עוברים מרגש לרגש, והוא היחיד שקובע איך אנחנו חווים את החיים.
אם אני לא מרגישה מאושרת, אני לא אהיה מאושרת. אני חייבת להרגיש אושר כדי להיות באמת מאושרת.
כולנו רוצים להרגיש נעים. נעים זה כמו נקודת איזון, כמו אמצע. כשנעים לנו הכל בסדר.
כשלא נעים לנו, אנחנו נעשה משהו כדי שיהיה לנו נעים.
אם מישהו מדגדג אותי וזה לא נעים לי, אני אעשה משהו כדי שהוא יפסיק. אם אני נעלבת, אני אעשה משהו כדי להפסיק להרגיש את העלבון. או שאני אזוז, או שאני אגרום למי שמעליב אותי להפסיק, או שאני אחסום את עצמי מלשמוע.

כדי להתחיל להשלים אני צריכה להבין מול מי אני נאבקת.

התגובות והמעשים שלנו הם בהתאם לאיך שאנחנו מרגישים. אנחנו לא מגיבים למה שקרה, אנחנו מגיבים לאיך אנחנו מרגישים עם מה שקרה.
כשיש רגש שלא נעים לי, אני מתחילה להילחם בו, מנסה להעלים אותו, להזיז אותו הצידה, לברוח ממנו. רגש זו אנרגיה. זה גם יצור חי. וכמו כל יצור חי, גם לו יש מנגנון הישרדות. הוא ינסה לשמור על הקיום שלו, ואם אנסה להילחם בו, הוא יילחם חזרה. אני יכולה להגיד לעצמי שלא נעלבתי ממשהו שאמרו לי, אך בפועל זה לא ישנה את העובדה שכן נעלבתי, וככה אני מתחילה לספר לעצמי סיפורים שמטרתם להגן עליי מפני תחושה/הרגשה לא נעימה, כי זה ישר מעורר טריגר לאותה אמונה בתת מודע שאומרת שלא נעים=מוות=לא בסדר ומקטלגת את אותו רגש כאסור, ובפעם הבאה שארגיש את אותו רגש, הוא אוטומטית יזהיר אותי מפני סכנה.
כל זה מוביל לכך שלמעשה, אני לא זאת שבוחרת את ההתנהגות שלי, את המחלות שלי וכו, אלא אותן אמונות בתת מודע.
השלב הראשון כדי לצאת מהמעגל הזה הוא לזכור שיש רגשות נעימים יותר ונעימים פחות. אני יכולה להפסיק לשפוט את הרגשות שלי ולהזכיר לעצמי שזה שמשהו לא נעים לי, לא עושה אותו לא בסדר ולא אומר בהכרח שזה מסוכן לי. גם אם לא בא לי להרגיש רגש מסויים, לא אומר שאני באמת יכולה לבחור איך אני מרגישה. אני יכולה להודות ברגש אותו אני מרגישה, להפסיק להתנגד אליו ולבחור איך אני מגיבה אליו ומה אני עושה איתו, וככה אני יכולה להתחיל להתמודד, להחזיר לעצמי את האחריות ולהתחיל לבחור בעצמי, ולהזכיר לעצמי שמותר לי לבחור בשבילי.