אנחנו ״צריכים״ להרגיש שאנחנו עושים דברים כדי להרגיש חיים.
האמת היא, שאין דבר כזה חוסר עשייה.
גם לשבת בבית, זו עשייה. גם לחכות, לצפות, לשחרר, לקוות, להאמין, להרפות, לאהוב ולסמוך, אלה פעולות שאנחנו עושים. פעולות פסיביות ולא אקטיביות כמו: ללכת, לרוץ, לדבר, לאכול, להתקשר, להכתיב, אך עדיין פעולות.
לרוב קשה לנו ֿעם פעולות פסיביות, כי כשאנחנו פסיבים אנחנו הרבה יותר חשופים ופגיעים.
פעולות שגורמות לנו להרגיש פגיעים מעלות את הסיכוי שנרגיש כאב, לכן מלוות בהתנגדויות.
למוח שלנו קשה לתת להן מקום, כי הוא לא תמיד סומך על הלב שיעמוד בעומס הרגשי.
כל זמן שאנחנו לא מוכנים לאפשר לעצמנו לחוות ולהרגיש כאב, נמשיך לחסום את עצמנו מהחיים.
ברגע שנסמוך על עצמנו שנוכל להרגיש את כל שלל הרגשות מבלי למות, לא נצטרך לחסום שום דבר. והראש יוכל סוף סוף להרפות.