“אבל איך את יכולה לטפל אם לא אומרים לך במה?”

אותי לא עניין מה יהיה בעתיד, כי היה לי ברור שמתישהו יהיה בסדר, ולא עניין אותי העבר, כי הוא כבר הסתיים. עניין אותי מה קורה עכשיו, בזמן שאני עוד יכולה להשפיע ולעשות משהו.
הרבה מאוד שנים לא יכולתי לדבר על הכאבים שלי, ורציתי להיות מסוגלת לטפל בהם כרגע, ושהריפוי שלי לא יהיה מותנה או תלוי ביכולת שלי לדבר.
טיפול רייקי ראשון קיבלתי כשהייתי בערך בת 10, וטיפול ראשון הענקתי כשהייתי בערך בת 19. מאז למדתי עוד טכניקות טיפול הוליסטיות, פיתחתי גישה משלי, וכל הזמן התעקשתי להבין מה ההיגיון במה שאני עושה עם הידיים.
כי בינינו? לא יכול להיות שמשהו שאני עושה עם הידיים שלי משפיע על ההרגשה של מישהו אחר.
או אולי כן?
אז אחרי שנים של נסיון להבין מה אני עושה, איך אני מטפלת, ואיך אני יכולה לדעת מה כואב למישהו גם כשלא אומרים לי, אני יכולה להגיד שלפעמים צריך לצאת מגבולות ההיגיון ולעבור לתחום של הרגש. עם כל הכבוד להיגיון וללוגיקה שלנו, יש בנו עוד תהליכים. עם כל הכבוד למילים, יש לנו עוד ערוצי תקשורת. עם כל הכבוד לשכל, יש לנו גם גוף פיזי וגם גוף רגשי.
לא תמיד אפשר להבין הכל, ולא תמיד צריך. לפעמים הידיעה העמוקה ביותר נובעת מתוך התחושה ולא מתוך השכל.
אז איך אני יכולה לטפל? כי אני נותנת לעצמי להרגיש. גם את עצמי, גם את מי שלידי. גם את מה שנעים, גם את מה שלא נעים, בלי לשפוט, בלי לבקר ובלי לצמצם תחושות לתוך מסגרות של מילים.