תשובה: עץ החיים ועץ הדעת כאב - תחושה, הרגשה. סבל - פרשנות. או בקיצור - עץ החיים מול עץ הדעת.

״ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ (בראשית, ב, 17)
כשקורה משהו בחיים, אני בוחנת אם הוא מתאים או לא מתאים לציפיות שלי.
ברגע שמשהו תואם את הציפיות, הכל בסדר, אך אם לא – אני זזה.
התנועה הראשונה היא אל עבר הדעות שלי. אני ממהרת לשפוט כל סיטואציה ברגע בו היא מתרחשת, גם אם אני לא מודעת לכך.
ברגע בו אני בוחרת בדעות שלי על מה שמתרחש, אני לא בחוויה עצמה, לא בחיים, כמו שנאמר ״ביום אכלך מעץ הדעת מות תמות״. לא נאמר מות תומת, אלא מות תמות, כי אתה תהרוג את עצמך. ברגע שאני בוחרת בדעות שלי, אני לא חווה את המתרחש, לא מרגישה, לא בחוויה ולכן לא חיה. (אם כל חי היא חווה=חוויה, בראשית, ג, 20).
בכל רגע יש לי אפשרות בחירה בין עץ החיים, החוויות, התחושות, ובין עץ הדעת, הדעות, השיפוטיות, הפרשנויות.

ברגע שאני מתייגת דברים מסויימים כטובים ודברים מסויימים כרעים, איסטינקטיבית ארצה לחסום או להימנע מהרעים, ומכיוון שאין לי באמת שליטה על החיים, אני מנסה לשלוט, בלי סיכוי להצליח, בי ובסובבים אותי, ובפעם הבאה שאותה תחושה שמקוטלגת אצלי כ״לא טובה״ תתעורר, אוטומטית משהו בי יגרום לי לזוז.
אם אני מוציאה מהמשוואה את המונחים טוב ורע, וחוזרת לרגע להסתכל על הסיטואציה מתוך מקום נקי משיפוטיות, אני יכולה לראות, שיש חוויות נעימות וחוויות לא נעימות, וכולן נובעות מאותו מעיין. כשאני לא שופטת, אני יכולה להבין שלא נעים לאו דווקא שווה ערך לאסור, ואם אין משהו שאסור, אז הכל מותר, ומותר לי להרגיש הכל. אני יכולה להישאר לרגע בתוך אי הנוחות, לבחון את כל האפשרויות, לזכור שכולן שוות ומותרות, ולבחור במה שאני רוצה באמת לעשות.
אז איך אני יכולה להפסיק את הסבל? להודות שכואב לי, ולהפסיק לשפוט את הכאב.