בכל יצור חי קיים מנגנון הישרדות טבעי שנועד לשמור אותו בחיים, והוא עובד לפי התניות ומשוואות. כשהמנגנון מזהה משהו שקשור למוות, הוא מזהיר מפני סכנה ומסמן לברוח, להילחם או לעצור.
הבעיה היא שאת המגנון לא מעניינת איכות החיים, ואנחנו לא יודעים מה מוגדר אצלו כמוות. המנגנון לא יודע ולא מפעיל שיקול דעת. זה הכל או כלום, ואין למנגון הפרדה בין עבר, הווה ועתיד, אין גבולות ו/או מעצורים.
כשאנחנו מנסים להתקדם, אנחנו יוצאים מאיזור הנוחות. יציאה מאיזור הנוחות מחוברת לתחושת אי נוחות, ואי נוחות מתורגמת לרוב כסכנה, המנגנון שלנו יודע לזהות תחושות אבל לא דואג לזהות את המקום ממנו הן מגיעות, והוא לא מפריד או מסנן בין תחושות. התרגשות ממשהו חיובי יכולה להירשם במנגנון באותה עוצמה כמו בהלה ממשהו שלילי, והמנגנון לא יודע להבחין. לכן יש למנגנון שלנו אינטרס להשאיר אותנו במקום, וככל שנרצה להתקדם, יהיה בנו צורך לעצור את עצמנו ולהגן עלינו.
אחת הדרכים היעילות לגרום לנו להישאר במקום היא הפרעות קשב וריכוז.
כאשר אנחנו מתעסקים בהפרעות קשב וריכוז אנחנו לא מתעסקים בעצמנו ובמטרות שלנו, וכאשר אנחנו מנסים להעלים את הפרעות הקשב שלנו אנחנו למעשה פוגעים במנגנון טבעי שלנו, ורק כאשר משלימים איתו, מבינים את הצורך בו והחיוניות שלו – נוכל לעשות כל מה שאנחנו חולמים עליו, מבלי שהפרעת הקשב שלנו תעצור או תפריע.