כדי להתחיל להשלים..

בכל יצור חי קיים מנגנון הישרדות טבעי שנועד לשמור אותו בחיים, והוא עובד לפי התניות ומשוואות. כשהמנגנון מזהה משהו שקשור למוות, הוא מזהיר מפני סכנה ומסמן לברוח, להילחם או לעצור.
הבעיה היא שאת המגנון לא מעניינת איכות החיים, ואנחנו לא יודעים מה מוגדר אצלו כמוות. המנגנון לא יודע ולא מפעיל שיקול דעת. זה הכל או כלום, ואין למנגון הפרדה בין עבר, הווה ועתיד, אין גבולות ו/או מעצורים.
כל זמן שיש אמונות שמקשרות דברים שלנו – בין אם זה עשייה, רגשות, מחשבות, תחושות, תהליכים, סיטואציות, אנשים, מערכות יחסים לחיים ומוות בלי ידיעתנו – אין לנו שום יכולת בחירה על החיים שלנו. מי שמנהל אותנו אלה אותן אמונות שמחליטות עבורנו מה חיים ומה מוות.
אבל אנחנו לא חיים במישור הזה ולא חושבים במושגים של חיים ומוות.
אנחנו מתרגמים חיים לנעים, נוח, טוב, בסדר ומוות ללא נעים, לא נוח, לא טוב ולא בסדר. כלומר: אותן אמונות גורמות לנו לספר לעצמנו סיפורים שמשפיעים על התחושות שלנו ועל ההחלטות שלנו לפי טוב ולא טוב, כי ככה הן שומרות על עצמן מוסתרות מעינינו ושומרות על הקיום שלהן, ואנחנו פועלים על פי אותן תחושות וחושבים שזה אנחנו. כשלמעשה, אלה רק אותן אמונות שמפעילות עלינו מניפולציות. איך זה עובד?
אנחנו מורכבים מ3 גופים עיקריים: פיזי שמקבל המון תשומת לב, שכלי שמקבל בערך את אותה תשומת לב, ורגשי שהוא כמו ילד סנדביץ מקופח. לרוב אין לנו זמן או סבלנות אליו. הבעיה היא שרגש מפעיל אותנו, והוא כל הזמן פעיל. אנחנו כל היום עוברים מרגש לרגש, והוא היחיד שקובע איך אנחנו חווים את החיים.
אם אני לא מרגישה מאושרת, אני לא אהיה מאושרת. אני חייבת להרגיש אושר כדי להיות באמת מאושרת.
כולנו רוצים להרגיש נעים. נעים זה כמו נקודת איזון, כמו אמצע. כשנעים לנו הכל בסדר.
כשלא נעים לנו, אנחנו נעשה משהו כדי שיהיה לנו נעים.
אם מישהו מדגדג אותי וזה לא נעים לי, אני אעשה משהו כדי שהוא יפסיק. אם אני נעלבת, אני אעשה משהו כדי להפסיק להרגיש את העלבון. או שאני אזוז, או שאני אגרום למי שמעליב אותי להפסיק, או שאני אחסום את עצמי מלשמוע.